ביקורת על המאמר של פרופ' עמי וולנסקי: הדיאלקטיקה בין מרכוז וביזור
המאמר מתאר את השינויים אשר התרחשו במדינה ואת הכוחות והמשאבים השונים אשר שלטו בעבר ועודם שולטים בימינו בכל הגופים הרלוונטיים במערכת החינוך וגם בגופים אשר באים במגע איתם, אי סימטריה בין כוחות אלה הולידו מתחים שונים בין השלטון המרכזי שדרש כל הזמן סמכות עליונה ורצה כל הזמו לשמר את המעמד המרכזי שלו ובין בתי הספר והרשויות המקומיות.
המאמר מתאר את התהליך שבו עברה המערכת שינויים רבים חלקם בעלי משמעויות והשפעות רבות על החינוך בבתי הספר , הפדגוגיה , מעמד המורה והתרבות הניהולית .אני אציג בקצרה את השינויים שלחו בשני היבטים :
לקראת סמכות ארגונית ריכוזית : אישור חוק חינוך חובה בשנת 1949, קידום מעמד המורה היכרות בכל המורים כעובדי מדינה דבר שחיזק את הריכוזיות , ההחלטה חייבה את המשרד לקבוע נהלים ולהיות מעורב בקבלת החלטות רבות ומגוונות בתחומים כמו מינוי מורים, הצבת מורים , אישורים, משכורות וזה הוביל להרחבת הסמכות והביקורת על סדרי מנהלי כוח האדם בבית הספר והרחבת כוח המפקחים לעומת צמצום כוח המנהל והארגון.
מגמות לביזור - קריאה לאוטונומיה פדגוגית :בזמן שהתחושה כי דפוסי המרכוז שהתפתחו השפיעו על תהליכי קבלת ההחלטות לעידוד יוזמות שמונתה המליצה לתת אוטונומיה למורה בהפעלת תוכנית של לימודי בחירה של 25% מתוכנית הלימודים הרשמית , היות והמורים ובתי ספר לא קיבלו את השעות ואמצעים אחרים לכן התהליך דוכא, אבל נמשכו המאמצים להתחדש בשנות השמונים ובכך נקרא המנהל להקים צוותי ניהול שבהם המנהל יהיה "ראשון בין שווים", בביה"ס היסודי ניתנה אפשרות להשתמש באופן גמיש יותר בתקן הבסיסי וזה בא לידי ביטוי בחוזר מנכ"ל אשר נועד להדגיש את השינויים בסמכויות ובאחריות המואצלת למוסדות החינוך , רעיון האוטונומיה לא הגיע לכלל מימוש בגלל קיצוצי תקציב .בתחילת שנות התשעים חלה שחיקה נוספת באוטונומיה , מבחני המשוב פגעו בתכניות הלימודים שפותחו בבתי הספר .
לנוכח השינויים המהירים שראינו גדל הצורך ביכולת להבין את הסביבה המשתנה באופן דינמי כל כך , כלומר, גדל הצורך בהבנה אסטרטגית בהקשר זה אני אתמקד במנהלים לשם דוגמא . מנהלים יצטרכו לעסוק הרבה יותר בהבנת עניינים אחרים הקשורים לארגון למשל ההתמקמות של הארגון בסביבה , חיזוי תהליכים עתידיים , יוזמות , עיצוב תמונת העתיד של בית הספר ופה נכנס כל העניין של בניית חזון , חזון ארגוני , מיצוי הפוטנציאל של כל העובדים ( המורים) והתלמידים , היצירתיות והאינטליגנציה.
שיטת הביזור כלומר הפיכת הארגונים לשטוחים יותר ולפחות היררכיים מקרבים את המנהל לאנשיו והוא חשוף יותר לבחינה ולביקורת הרבה יותר מאי פעם בעבר , המנהל בימינו חייב להיות הרבה יותר איכותי , מתוחכם ומגוון ביכולתו להשפיע על אנשים ולהניעם .
בסוף המאמר הבנתי שמאבק זה עדיין לא נגמר , המתח בין שני הקטבים ובין שתי הגישות יוסיף להניע את המטולטלת על ציר הביזור והמרכוז ויעסיק את מערכת החינוך גם ביובל השני של מדינת ישראל.
